כבולעו כך פולטו - שיתוף מחוויה של 10 ימים

בשבועות אחרונים היכרתי בחור. הקשר התחיל בצורה די נפלאה והמשיך בצורה לא פחות אינטנסיבית. ישבנו בבית קפה ודי מצאנו חן אחד בשני. היכרנו באטרף. איפה עוד? כשביום אחד בהיר, הוא הפסיק לענות על טלפונים, בקושי עבר להודעות כתובות, ו... נעלם. כל זה בערך בקשר של 10 ימים.

התחלה נפלאה, סוף זוועה.

ימים ספורים אחרי הכל, אני יושב וכותב את הפוסט, במטרה לעלות דברים על הכתב, ולשתף. זה לא פשוט לי. לשתף - לא פשוט. אני לא בן אדם כזה. בדרך כלל הדברים קורים לי בחיים ואני בוחר להתעלם. לפעמים להסתיר. התעלמות והסתרה עוזרות לי לעבור לדבר הבא, אבל לא הפעם.

הבנתי, שאם אני לא משתף, אני דוחק את ההתרחשויות שהיו חשובות לי בלי באמת לפגוש, להתעמת ולשחרר אותם וכך באמת לעבור לדבר הבא בחיים. וקשר זה שהתנהל כ-10 ימים, היה בו משהו שהתיר בי רושם, פיתח ציפיות, קצת התאהבות, מושלמות ובסוף אכזבה, כאב ודרישה לוותר על משהו שבמילא לא היה שלי :-)

הדבר המושלם היה בהתחלה, כשנוכחות של מישהו בחיים שלי ואפשרות לחיות ביחד, לעשות דברים ביחד ולשתף - נתנה לי שלוש תחושות מאד בהירות עם עצמי - כוח, שמחה ומשמעות.

משהו חדש נולד בתוכי ומאד שמחתי לגלות את זה. הבחור היה מאד חם, ג'נטלמן, ידע לשתף. ויכולתי ללמוד ממנו המון. בעיקר אולי, היכולת הזאת לשתף. שמתי לב לזה, ואיכשהו הבנתי את החשיבות של שיתוף בחיים זוגיים. כשאתה לבד, אין את מי לשתף, אז נעלם הצורך ואיתו גם ההרגל לעשות את זה. אבל כשיש מישהו בחיים שלך, השיתוף מאד מקרב. אהבתי את זה מאד.

אבל... סוף הקשר היה פשוט זוועה. במיוחד התגובות שלי להעלמות שלו. מה הרגשתי?

- פחד שיעזוב אותי

- כאב

- תסכול

- אכזבה

- קושי לוותר

- תהפוכות נפש עצומות - שמאד הפתיעו אותי. לרגע לא האמנתי שזה אני. המעורבות הרגשית שלי הייתה מאד גבוהה. זה בא לידי ביטוי בסערת מחשבות, רצונות, רגשות ותמונות של עבר הקצר מאד ועתיד הדימיוני :-)

למרות שהייתי מאד מעורב, היה ניצוץ כלשהו שרצה להיות מודע לדברים. הרגשתי שאני נמצא בסוג של מבחן עם עצמי. שבה השתקפו המעשים שלי לעומת הנאמנות שלי לעצמי ולדרך שאני בוחר. הרי מצד אחד אני מאמין שנטייה מינית שלי נתונה לשינוי (למרות שאני עדיין לא מרגיש את זה בפועל). מצד שני החלטתי לתת ביטוי לנטייה מינית הקיימת. החלטה זאת נבעה מתוך הבנה שמעורבות שלי בנטייה המינית נמצאת ברמה הרגשית. לכן כדי לגלות אותה, אני צריך לתת לה ביטוי. עבודה עם הראש (אמונה ודמיון) הם חשובים, אבל הם לא יכולים להביא אותך לשינוי ברמה של הגוף (הרגש).

כך בתוך כל הסערה הזאת, הופיע משפט של חז"ל כבולעו כך פולטו מדיני הגעלת הכלים. כמו בכלים הפיזיים, כך גם ברמה הנפשית, תהליך של התמכרות שלי לנטייה המינית במקרה שלי הינו מולד. אבל, ואני יוצא מתוך הנחה כזאת, אם הנפש ברמה הטבעית שלה רוצה להרפות מקילקולים ולחזור למחוז חפצה האמיתי, שהם רוגע, שקט ושלווה, כנראה תהליך הביטוש והיציאה מהמצרים שבה אני נמצא צריך להיות עוצמתי לא פחות.

במקרה שלי, 100% נטייה מינית ומשיכה לגברים אומר בין היתר 100% של כאב המלווה בלוותר על התענוג הזה להיות הומו. היה לי ממש לא פשוט. בעיקר בגלל העוצמה של סערת הנפש שהתלווה לכך. לא היה אף אחד שיכולתי להתייעץ איתו או שיוכל לתמוך בי ממקום של תמיכה ואמונה שמה שאני עובר יש לו יעד סופי מסוים ורצוי. כך שבמקום מסוים, חזרתי לאמונה פשוטה שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, והחלטתי לבטוח בדרך (השגחה פרטית או לא?).

אבל כמה היה לי קשה לוותר עליו !!! כל כך קשה !!!

היה לי קושי נוסף, שעליו אני כותב לא פעם, וזה לוותר על הצורך במשיכה לגברים. בתוך כל הרע שהופיע והיה נוכחי בצורה כל כך עוצמתית בימים הבודדים הללו, והבנה בהירה בשכל, שהדבר הפשוט ביותר זה להצהיר למציאות שאני לא רוצה את זה בחיים שלי, ברמה של הגוף, - עדיין היה קשה (מאד!) להסכים לשחרר את זה.

ברמה מסוימת להסכים לשחרר פירושו עבורי היה להרוג חלק מתוכי. האם הייתי מוכן למות?! 

בוודאי שלא!!! מי רוצה למות?!

אבל, הדרך לצמיחה אישית מלווה במוות של החלקים הישנים. ואי אפשר להיוולד מחדש, בלי למות.

אז מה עושים בכל זאת?

לכן הרגשתי שאם אני לפחות אעשה צעד אחד קטן, שבצורה חד משמעית מבחינה רגשית, יבהיר למציאות על הכוונות שלי, מישהו מצד השני גם ישמע אותי. ניסיתי בכל כוחי. (אגב, גם הפוסט הזה הוא חלק מהזעקה הקטנה שלי למעלה - אני רוצה להיות חופשי!!! שלח את עמי!!!)

דבר אחרון, שהיה לי חשוב לשתף, זה לדייק שתהליך של ויתור הנפשי על הנטייה המינית דורש הבנה בהירה של התהליך והתמודדות עם תהפוכות נפשיות מאד עוצמותיות מסוג הזה שתיארתי פה. זה ממש קייס סטאדי מצוין. צריך להיות מוכן לתלתולים הללו, כי אם לא, ולשבריר שנייה אתה הולך לאיבוד ברמה האמונית בכל התלתולים ותעתועים הרגשיים שלך - הלך עליך. עניין של נאמנות לאמונה שזה אפשרי - הוא כל כך חשוב, שזה בלתי יתואר.

ובסוף, אני רוצה לסיים במשפט של חז"ל, שאם במקרה שלי הקשר הזה זה התחיל נפלאה והתסיים זוועה, הרי בתהליך רוחני זה תמיד עובד הפוך - מתחיל זוועה (מצרים) ומסתיים נפלא (מאד מאד!) - בחינת ארץ ישראל.

עד כאן להיום.

האם הומו דתי רוצה לשנות את התורה?!

ארגון כמוך ארגנו השבוע ערב בנושא שינויים בהלכה וכללי הפסיקה עם רב חיים נבון. 

תסלחו לי, WTF?!

אני לא הייתי בערב הזה, אבל יכול לדמיין לפי הילך רוח של הצהרותיו (שגם פורסמו באתר כמוך) שלא היה לו הרבה מה לומר בנושא. הרי את ההלכה אי אפשר ואני מקווה הוא לא מתכוון לשנות, ואיסור משכב זכור כמו שהוא מופיע בתורה, אי אפשר למחוק.

אז מה בכל זאת היה לו שם לומר? סימן שאלה.

יחד עם זאת, אני תוהה על הפרספקטיבה שהומואים תופסים את המצב הנוכחי שבו הם נמצאים. האם ערב כזה נועד לשים בסימן שאלה את פסיקי התורה ולהצהיר על מצב המתנה ל... מצב החשק?

האם המגמה שלך, בתור הומו דתי, היא שינוי פסיקות הלכה כדי להתאים את התורה לאורח החיים שלנו, וכך לחיות עם הדברים בנוחות ושלום, ותו לו?

כנראה שכן.

אבל אני רוצה לקרוע תיגר על התפיסה הזאת, כי יש לי חוסר הסכמה מוחלט עם הדברים.

התורה הינה נצחית ומי שצריך להשתנות זה אנחנו, לא היא. כמורה דרך ותווי לחיים מאושרים, תהליך התיקון חל עלינו, ולא עליה.

אמנם יהיה קשה לקבל את הדברים, כל עוד הילך רוח חברתי הנוכחי מציב מלכודות תודעתיות על ימין ועל שמאל, שלאחת מהן אני רוצה להתייחס גם בפוסט הזה.

מלכודת #1 אומרת: אני = הומו.

אני הומו. אין מה לעשות עם זה. ככה הקב"ה ברא אותי. אלו החיים. לכן על הציבור לקבל אותי כמו שאני. וכנראה... להשתנות.

איזו שטות!!!

הזדהות עצמית עם המושג הוא כל כך ברור וטמוע בתוך הומואים, שכמעט ואין עליו שום עוררין. הרי כל אורח החיים שלהם, בתור הומואים, מושתת עליו. יש תרבות שלמה שמגדירה ומקבעת אותם בתפיסה עצמית שמזהה את העצמי שלהם עם הנטייה המינית שלהם. במילים אחרות שמה אותה בכלא של התודעה.

אבל האם זה הכרחי.

מצד אחד - כן. לדעתי, זה חשוב שיהיה מקום כזה בתודעה, אמנם רק בתור שלב מעבר, שבו יוכלו לשהות אם ירצו. המקום זה חייב להיות בטוח ולא מגונה. גנאי, איום ורדיפה (שבמקור נוסעים מפחד) לא מייצרים שינוי, הם רק מקבעים דפוסים.

מצד שני - זהו רק מקום מעבר, ולא מצב שנשאר פה לעולמי עד. הדברים צריכים להיות דינמיים וגמישים הרבה יותר, במיוחד כשזה משרת את המטרות של האנשים, בתור יהודים, שומרים תורה ומצוות.

לכן, למרות שעל פניו זה נוח וברור מאד, תחשוב על החוויה שזה מתיר בתוך הנפש והאמונות הסמויות שהיא נוטעת עמוק פנימה בתוך האדם. 

אמת #1: יש לי דפוסים הומוסקסואליים. ותו לא.

זה יהיה שקר להגיד שאין דפוסים הומוסקסואליים. הם כן. כי עובדה מציאותית קובעת שהמשיכה שלנו היא לבנים. אבל... ברגע שהעצמי של האדם מתחיל להזדהות עם הגדרה שהוא הומו, במקום רק שיש לו דפוס כזה או אחר - זה משנה את התמונה בתכלית. הנקודה היא שאת הדפוסים הרבה יותר קל לשנות. את מי שאני - פחות.

העניין הוא שברמה הנפשית עמדות מוצהרות אלו הינן בעלות השפעה מאד חזקה על המוח התת מודע של האדם. כך שאפילו אם נרצה מתישהו לפתוח פתח לשינוי קטן עם עצמנו בכיוון הנטיות המיניות, זה יהיה כמעט ובלתי אפשרי. לכן אני קורא לזה מלכודת.

עולם הגשמי, בתפיסה שלי, הינו עולם אימון. זוהי זירת המשחק שבו האדם אמור ויכול ליצור שינויים בתפיסות, התנהגות, מחשבות ורגשות שלנו. לכן, אם המגמה החברתית הינה להטיל כל מיני סימני קריאה על מי שאני (אפילו אם לעתים זה יכול מאד לשרת אותי), במקרים מסוימים שווה לשים במקום סימני קריאה אלו, סימני שאלה שמהם אפשר לצמוח למקום חדש, טוב יותר ומאושר יותר עם עצמנו.

אושר או אומללות - הכל עניין של בחירה

- אושר?! אומללות!!! על מה אתה מדבר?!

זה היה סוף של השיחה שהתנהלה ביני לבין הומו דתי בגיל יחסית מתקדם שהוא נמנע לחשוף בפניי.

- בן כמה אני נראה לך? - שאל.

- בין 40 ל-50 בערך, - עניתי.

- תוסיף, תוסיף... - הוא הנהן.

- מעל 50?

- כן. מעל.

אני מעמיד את ההומוסקסואליות שלי כאתגר רוחני והמטרה, מבחינתי, של התהליך הזה הינה אושר. כך טענתי לפניו. הקב"ה לא טעה שעשה אותי הומו. מצד אחד. מצד שני, יש פה סתירה שאי אפשר להתעלם ממנה. אם אני בן אדם דתי מצד אחד, אבל מצד שני, יש לי נטייה מינית כל כך חזקה שלא מאפשר לי לקיים את תכלית הבריאה אליה נבראתי - יש פה משהו משונה. ואני שואל שאלה נוקבת - מה באמת קורה פה?

רבים בוחרים תסכול כחוויה שאיתה הם ניגשים לסוגיה של הומוסקסואליות בציבור הדתי. הדחף הראשון הוא להכחיש. לא לדבר על זה. לעגל פינות. לשתוק. אם כי רק הנטייה מספיק חזקה ובוערת, רק אז מתחילים לגושש בתוך האפילה ולהצהיר עליה. לצאת מהארון.

שלב הבא?

היום השיח הציבורי נמצא סביב הסובלנות. מפחיד לעלות משהו כנתפס כמו (רק נתפס?) כמו חטא ולתת לו לגיטימציה. מה יהיה שלב הבא אחרי הסובלנות וקבלה עצמית? 

נורמה?

שאלות לא פשוטות. אבל החדשות הטובות הן שיש תשובות.

אני מעדיף להעמיד את ההומוסקסואליות כאתגר רוחני בדרך הצמיחה שלי שתכליתו היא אושר. לא אתגר דתי. אלא רוחני. מבחינתי זה שונה. אם חוויה דתית עבורך תהיה לבלות עוד שבת נפלא בחיק המשפחה עם אוכל טעים, הרי בשבילי, שבת היא כלי נשק עוצמתי לנשמה שלי. מנקודת ראיה הזאת, ברור לי שכל אתגר שאני מעמיד על עצמי, קשה ובלתי נתפס שיהיה - תכליתו נצחון. 

יש אמרה חסידית ותיקה שאומרת 

יש עניין שהכל יהתפך לטובה.

אמנם קודם השחר החושך הוא החזק ביותר. 

לכן במקום לתת להומוסקסואליות לגיטימציה, אני מעדיף מילה אתגר. התמודדות. ו... נצחון.

רעשים של תקשורת ומי באמת מחזיק במושכות של חייך

האם הנטיה המינית היא מולדת? או ניתנת לבחירה של האדם?

מה אתה אומר?

ומה אומרת תקשורת?

יש המון רעש. הרבה בלגן. בעיקר פנימה שזה נוגע לקישקס שלך. נכון?

אז זהו. זה אכן עניין של בחירה. אולי בחירה לא מודעת. אולי משהו שאפילו באת ממנו ממקום של 120% נטייה לכיוון הגברים, מתישהו זה התחיל. אולי אפילו בגילגול קודם. ו... בגלל בחירה.

אגב גם היום, זה מסתכם בבחירה. לא משנה מה היה אתמול, גם היום מי שיוצר את המחר שלנו אלו הם אני ואתה והבחירה שלנו.

ואם כבר התכלית של כל הבחירות היא להיות מאושר, אז למה לא להתחיל מזה כבר עכשיו :-) להיות מאושר עם מה שיש, מתוך אמונה שאם קב"ה חנן אותך במשא שכזה הוא גם נתן לך את הכוחות כדי להתמודד אותו.

הפרדוקס של להיות הומו הוא אחד האתגרים הקשים של הדור. מי בכלל יכול לחשוב על התמודדות עם נטייה מינית. תגיד, כעס. עצלנות. לשון הרע.

אבל נטייה מינית?! אפשר להתמודד עם זה? אפשר לעשות עם זה משהו?

התשובה: כן.

אמנם בשביל זה תצטרך ארגז כלים, כדי לדעת להתחזק ובסופו של הדבר לנצח במלחמה הפרטית הזאת של ההתמודדות.

בקב"ה נתן לדור שלנו. אם הגישה הדתית הדוגמתית תראה את הנטיה המינית ההומסקסואליות כסיבה טובה להדחיק, לדחות ולהכחיש את הוואי אנושי, הרי מבחינה רוחנית חשוב להתבנון על הפרדוקס הזה כנקודת פתיחה לעולם הרוחני הגבוה.

משמעות הדבר היא החוויה של חמש החושית המוגבלת שלנו מסתירה מאתנו את האמת האולטימטיבית שבה מתגלה הקב"ה בעולם האמת. בעולם הפיזי זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות שפורצות גבולות ההיגיון והפחד.

מה קב"ה באמת רוצה ממני?

מה יקרה אם...?

מה השיעור שלי כאן?

ומה אני הולך לעשות עם זה?

זה חלק קטן מהשאלות שניתן לשאול את עצמנו במקום של החוויה הסותרת הזאת שמצד אחד מבקשת ממך להיות נאמן לעצמך מצד שני לשמור על ברית הנאמנות עם אביך שבשמיים.

לדעתי, כל אחד והתשובות שלו הוא. אין תשובה אחידה "נכונה" לכולם. הומסקסואליות היא אתגר והיא אחת מתוך רבות החוויות המשונות שהעולם מציב בפנינו בדרך להתגשמות המטרה הנעלה שלנו כאן, להיות דומים לו בכל תכונותינו והוויתנו.

קדושים תהיו כי קדוש אני... (ויקרא יט, ב)

מטרה של ספירת העומר ותיקון שבועות עבור הומו דתי

אחת החוויות העצומות בלוח השנה העברית הינו חג השבועות. אחרי 49 ימי הספירה של העומר, מתגלה אור מיוחד, הכתר שבכתר, שמאפשר טרנספורמציה כוללת של התדר האנושי לתכונות של אל מוות וחיי נצח.

איך זה קשור לבלוג של הומו דתי?

כמו שסיפרתי לך לא פעם, החוויה האישית שלי, לגבי הנטייה המינית הינה 100% לכיוון הגברים. 

מה אני באמת יכול לעשות עם משיכה כל כך חזקה?

עם כל האומץ לשאול שאלות נוקבות, הרי השפה עדיין לא מאפשרת את מלוא העוצמה כדי למצוא את נקודת הבחירה הרגשית שתאפשר לי לחרוט על גורלי: אוריינטציה מינית חדשה - נשים.

מהות של החג היא חירות ממלאך המוות ובלע המוות לנצח. כמו שכתבו חזל, אל תקרא חרוט אלא חירות. אז זאת המהות והישועה שקב"ה חנן אותנו כדי לקבל את הכוחות של חופש הבחירה.

יש מספר צעדים חשובים וכמו כן תנאים מוקדמים לשינויים שאני מדבר עליו בבלוג הזה. בין אלו אני מונה - כוח הרצון, אמונה, נחישות, התמדה, פעולה ואומץ. מודעות עצמית וודאות באור של הבורא לא פחות חשובים.

אמנם כדי לאפשר את השינוי באופן כולל, אנחנו חייבים גם שליטה עצמית, חופש הבחירה (באמת להרגיש חופשי לבחור את הדבר הנכון והרצוי למרות כל ההרגלים הישנים שלי), רצון חופשי ותמיכה מהסביבה. אלו הם התנאים המוקדמים ההכרחים לצמיחה אישית כוללת.

איך מייצרים ומשיגים את כל זה?

התשובה: חג השבועות.

הכוח המיוחד המתגלה ביום הזה - בזכות התיקון של לימוד תורה בלילה והתפילות - מאפשר לקבל עוד מהחוויה של החירות שכמו שכתבו חז"ל מביא למצב שהמוות (תסכול, כאב, צער ואומללות) לא סתם נעלמים, אלא נבלעים בתוך האור הבוהק והנפלא של האינסוף המתגלה בחיינו ביום הזה.

אז... לחיי הנצחון וחירות שלנו, חבר. חג שבועות שמח :-)

איך קיבלתי את עצמי והצלחתי לצאת מהארון

לאחרונה, אני משתתף המון בדיונים של פורום הומואיים דתיים של תפוז.

בגלל הדעה הנחרצת שלי בעניין, לא פעם אני פוגש תהייה מצד האחרים, שאני מדבר ממקום הומופובי או אפילו אוטו-הומופובי.

כמו שכתבתי לא פעם על עצמי, במקרה שלי מדובר על 100% נטייה מינית לגברים. כל חיי השתוקקתי לזה כל כך וטיפחתי את הנטייה המינית שלי, שהיום קשה מאד להתעלם מזה. בגיל 17 יצאתי מהארון ולקרת אמצע שנות העשרים שלי חייתי את חיי לגמרי מחוץ לו. היום, למרות הבחירה המחודשת שלי שאני עושה עם עצמי בעשור האחרון, אחרי שחזרתי בתשובה, עדיין הרצון שלי להיות עם גברים הוא חזק מאד.

אגב אני לא מתעלם ממנו. ואפילו נותן לו ביטוי. למה? כי אני לא מאמין בהכחשה. אני בוחר לקבל את עצמי כמו שאני. יחד עם זאת  אני לא מתעלם מהעובדה שיום אחד בהיר, בצורה לא צפויה, אני יכול למצוא את עצמי נמשך לאישה ומקים בית נאמן בישראל. למה? כי ככה אני בוחר.

למעשה, אם אני מסתכל על החיים שלי לפני חזרה בתשובה, הדבר הטוב ביותר שעשיתי עם עצמי, ברגע שהייתה הזדמנות כזאת (אגב חיכית לה לא מעט שנים. לכן אני מכיר היטב את התסכול הבלתי נסבל של להיות בפנים), זה היה לצאת מהארון. זה לימד אותי המון על עצמי, על אנשים והיחסים שלי איתם. למדתי להיות יותר סובלני ומבין את האחר.

יחד עם זאת, היום אני פשוט לא עושה מזה עניין. ופה הנקודה שרציתי להעביר בפוסט הזה.

בעיניי, יש שני סוגים של הומואים.

סוג הומו ראשון - הומו שמקבל את עצמו.  סוג הומו שני - הומו שחי בהכחשה.

שני סוגים של הומואים יש להם נטייה מינית באותה מידה אבל משהו ברמה הפסיכולוגית אצלם שונה. לכן ההתייחסות שלהם לדרך שהם רוצים לעבור עם עצמם צריכה להיות גם שונה. 

הומו שמקבל את עצמו - זה בן אדם שהשלים עם הנטייה המינית שלו. הוא לא עושה מזה עניין גדול. הוא חיי את חייו לפי עקרונות שלו וכמו שאומרים "לא דופק חשבון". הנטייה המינית שלא אינה מהווה עבורו חשיבות. למעשה זה דומה לחווית הקנייה של "ידיעות" במכולת השכונתית. אם יש עיתון - סבבה. אם לא - אני יכול להעדיף על פניו עתון אחר או אפילו להסתדר בלעדיו.

לעומתו, הומו שחי בהכחשה ולא מקבל את הנטייה המינית שלו - חיי בתוך חוויה שונה לגמרי. הבסיס של האוריינציה המינית שלו מנהל אותו במקום שהוא ינהל אותה. הוא עושה מזה עניין. במקרים מסוימים הוא עשוי להעלב. לפעמים להפגע מזה שמישהו דיבר לא יפה או הזכיר מילה "הומו". למעשה, זה כל כך חשוב לו, שכל המהות העצמית שלו הופכת להיות הומו. עד שהוא לא מבדיל בין העצמי שלו לבין הנטייה המינית שלו.

הנטיה המינית ≠  אני / עצמי

נטייה מינית כמו כל תכונה אחרת בבן אדם - היא רק תכונה. היא אולי עשויה לתאר ולשייך לבן אדם מאפיינים מסוימים המתלווים לכך, אבל הנטיה המינית ≠  אני / עצמי.

אם נחקור קצת יותר לעומק, הומו מהסוג השני פועל מתוך פחד וחרדה. וזה בדיוק הפחד שלוכד אותו בתוך לופים חוזרים ונשנים של אגו, מה שבשורה תחתונה משאיר אותו עם מבט צר מאד על החיים, מחוסר אמונה ונטול שליטה לשינוי עצמי אי פעם.

לכן, אם אתה מחפש שינוי לטובה בחיים שלך (מה שזה לא אומר עבורך ספציפית בשלב הזה בחיים) קבלה עצמית היא המפתח לכך. אי אפשר לדחות או להכחיש את הנטייה המינית. אחרי הכל מדובר על מתנה, בצורה של מסר או שיעור שקב"ה מעביר לנו דרך ההתמודדות שלו עם הנטייה המינית שלנו. אנחנו לא נולדנו הומואים סתם ככה. יש סיבה לדבר. אמנם, כדי לגלות אותה, זה מצריך מהאדם לצאת למסע של גילוי עצמי אמיץ שבו יהיה מוכן להתנסויות חדשות, צמיחה והעצמה אישית הן מבחינה רצונית והם מבחינה אמונית כבן אדם.

הכל מתחיל באמונה

אני אוהב להעמיד את ההומוסקסואליות כאתגר לצמיחה אישית שלי.

במקרה שלי מדובר על 100% נטייה מינית לגברים, יחד עם זאת זה לא מרתיע אותי להאמין שיש אפשרות ממשית לשנות את הנטייה המינית שלי לכיוון שאבחר.

לפי סריקה קצרה באינטרנט, אפשר לראות שרב הדעות לגבי שינוי האוריינטציה המינית מסתכמות למסקנה הבאה אחת: אם אתה הומו - אין לך מה לעשות. אם נולדת ככה, ככה אתה הולך לבלות את שארית חייך.

האמנם?

לדעתי הכל מתחיל באמונה. התנועה ההומולסבית משתמשת היום בכל סוג אפשרי של אמצעי, כולל תקשורת, כדי להעמיד ללא עוררין את האמונה השקרית שהומוסקסואליות הינה מולדת ולכן לא ניתנת לשינוי.

האם זה אומר שאני, כבן תורה, נועדתי לחיות חיי סבל ואומללות כל חיי? האם כך רצה קב"ה כאשר תכנן את הבריאה?

התשובה ודאי שלא. יש אפשרות ממשית לשנות את הנטייה המינית שלי והיא נתונה לבחירה שלי. אם כי זה רק עניין של רצון, אמונה ותהליך שעליי לעבור כדי להגיע למחוז חפצי.

בפוסטים אחרים אני מעלה את המניעים שלי לכך והדרך שלי לעשות את זה. אך כאן אקצר ואומר, כמו כל דבר בחיים, גם נטייה מינית נתונה לבחירה של האדם. אין על כך ויכוח ואין שום כוח בעולם שיוכל להוכיח לי אחרת.

למה?

קודם כל - ככה.

חוץ מזה, הרי כבר אמרו חז"ל שאין דבר העומד  בפני הרצון.

ואם אנחנו כבר מדברים על זה, יש עוד משפט קטלני, שלדעתי מאד מתאים  בהקשר הזה (והוא בלועזית הפעם):

Wherever there's a Will, there's a Way!

למה חזרתי בתשובה?

כל פוסט שאני כותב מחייב אותי לבדוק עם עצמי 3 מצבים הבאים:

- מה הן הסיבות שאני כותב? כלומר, מאיפה אני בא ומהם המניעים שלי לכתיבה?

- מה קורה כרגע? מודעות לגבי המצב הנוכחי שלי. מה אני מרגיש? ואילו מחשבות עוברות לי כאן ועכשיו?

- לאן אני מכוון? לאיזו תוצאה רצויה אני שואף להגיע כתוצאה מהכתיבה?

בחכמת הקבלה, עבודה זאת מכונה 3 הקוים (ימין, שמאל ואמצע). והיא זאת שמאפשרת מצד אחד לשמור על מצב מאוזן עם עצמך. מצד שני, ליצור פריצות דרך קטנות המכוונות לעתיד הרצוי.

אז למה חזרתי בתשובה?

להיות כנה, אני לא יודע. הכל התחיל מסקרנות. איפשהו ברמה אינטואיטיבית ידעתי שפעם (כשאהיה גדול :-) אלמד קבלה. לכן כשהזדמן מזלי, החלטתי ללכת על זה. 

לא הצטערתי. למעשה, חיבור עם ספר הזהר וחכמת הקבלה הפך אותי לבן אדם שמח הרבה יותר מאשר הייתי קודם. החיים שלי הפכו ליותר שלמים ומאושרים. למדתי המון ואני ממשיך ללמוד.

חכמת הקבלה העניקה לי בסיס איתן ויציב להבנה שלי את עצמי, את המציאות הסובבת אותי וענתה להמון שאלות ששאלתי את עצמי. איכשהו הפאזל של החיים התחבר לי לתמונה אחת שלמה. למרות שהבסיס של החכמה מעודדת שאלת שאלות (להבדיל מהדת), הקבלה נתנה מענה כנה, ישיר ואמיתי לשאלות ששאלתי את עצמי. במילים אחרות זה היה ועדיין ממשיך להיות מסע מדהים ומרתק של הרחבת הדעת.

מי אני? מה אני רוצה? מאיפה אני בא? מה באמת טוב לי? ומה התכלית של הכל? אילו שאלות ששאלתי את עצמי כל  הזמן, במודע או לא במודע, לאורך החיים.

החכמים אומרים שחכמת הקבלה היא ריפוי של הדור. רשב"י מצהיר שבזכות ספר הזהר יצאו ישראל מהגלות. אני גם מאמין, שחכמת הקבלה יכולה לתת מענה לשאלות שאני בתור הומו דתי שואל את עצמי. שאלות כואבות, נוקבות ולא מתירות מנוח.

למה? איך זה קרה שנבראתי כך? ומה אהיה איתי?

להבדיל מהמסורת ששוזרת את הדרך הרוחנית של אנשים סביב הווי דתי של קיום מצוות מתוך כוונה (מוטעת בעליל, לדעתי) "כי ככה הבורא ציווה", הקבלה מעודדת שאלת שאלות ויציאה למסע חיפוש עצמי, פנימי ועמוק, אחרי התשובות.

החדשות הטובות הן - שיש תשובות. האתגר הגדול אמנם הוא לשאול את השאלות הנכונות. ולהיות מספיק פתוח לשמוע תשובות, שלעתים לא נעים לך לקבל.

זה, למעשה, מה שהלהיב אותי להתחיל ולהמשיך בדרך של חזרה בתשובה. המסע. החקירה פנימה. התעוזה שזה דורש. למרות שידעתי שאולי, בשלב מסוים של הדרך, אחת הבחירות שלי תהיה ויתור על הומוסקסואליות שלי. לבן אדם שנאבק עם עצמו רב שנות חייו, ולמרות הכל, הצליח לצאת מהארון - זאת לא הייתה הנחה מובנת מאליה. הנחתי לדברים לקרות וכמו שאומרים, זרמתי למרות החיבור החזק והעמוק שלי להיותי הומו.

למרות שאני מכנה את בלוג שלי הומו דתי, אפשר להגיד שהחיפוש שלי הוא יותר רוחני, מאשר דתי. תורה ומצוות הן רק כלי (כלי עוצמתי, חשוב ויקר בפני עצמו) לחיפוש הזה, אבל רק כלי, אמצעי, ולא המטרה.

הומוסקסואליות כמתנה

אחת המחשבות שאני רוצה לשתף אותך היום הינה הבנה שהומוסקסואליות הינה מתנה.

לאחר הכל, אולי המילה הטובה ביותר שיכולה להגדיר את התופעה המשונה הזאת שבה אתה מוצא את עצמך הומו מצד אחד, מצד שני בן אדם דתי, הינה אתגר.

אתגר שמציב ומעלה בפניך המון שאלות. לדוגמה, למה הבורא ברא אותי ככה?! האם בחרתי בזה?! והאם אני יכול לשנות את זה?!

בתסריטים אחדים, חוויה עצומה של כעס ותסכול שמתלווה לכך הם בלתי נסבלים. לכל הרוחות, למה זה קורה לי?!

בתסריטים קשים יותר, חוויה של דיכאון, תחושה שאין עם מי לדבר וייאוש.

אני לא מאמין שאפשר לעשות משהו ממקום של כעס, תסכול או ייאוש. דבר ראשון, וזה מה שמאד עזר לי בזמנו, היה מעשה של יציאה מהארון.  

לצאת מהארון זה לא בהכרח לספר לכל העולם עם מי אתה מעדיף לשכב במיטה. לצאת מהארון, מבחינתי, זה להגיע לשלמות פנימית לגבי המקום הזה שלך בעולם. נכון, אני מדבר על קבלה עצמית. רק ממקום של שקט ורוגע פנימי כאלו, אפשר להתקדם ולעשות צעד הבא שיהיו בו גם עוצמה ומשמעות. אף אחד חוץ ממך לא בהכרח חייב לדעת עם מי אתה מעדיף לשכב. אתה כן.

שאלות לא פשוטות, וכרגע, אולי אין לנו תשובות לכך, אבל... וכאן אני רוצה לתת לנו רגע הפוגה במטרה ליצור מרחב לתובנה הבאה.

אם הבורא ברא אותי ככה, כנראה הוא לא התבלבל.

אני לא יודע למה. אין לי מושג איך והאם אני יכול להתמודד עם זה. אבל... הבורא ודאי לא התבלבל ויש כאן סיבה ומשמעות  נסתרת שהוא יצר אותי ככה.

בחוגים הדתיים האורתודוקסיים, הנימוק הנפוץ שאפשר לשמוע שׂם את הומוסקסואליות כפיתוי שעליך להתגבר עליו.

אבל זאת לא בדיוק תשובה שבאמת אפשר לעשות איתה משהו.

אז למה בכל זאת הבורא ברא אותי ככה?

תשובה שלי: מתנה.

בכל מציאות של קונפליקט או סיבוך, פנימי או חיצוני, יש משהו שאנחנו לומדים ודרך התגברות יכולים חשוף את האור הטמון בתוכו. למעשה, רק דרך החושך יכול להתגלות האור. ואם לרגע נניח את הדוגמות הקשורות לתוויות וסטריאוטיפים המתלוות לחוויה של הומו דתי, אורח חיים הומוסקסואלי, כל ה-"בעד" וה-"נגד" שיש לגבי זה, במהות של הדברים, בקשר שלי ביני לבין עצמי, וביני לבין הבורא מתקיים שיח. ובשיח הזה יש מי ששואל ומי שעונה. אנחנו אלה שצריכים לשאול. וקב"ה הוא זה שעונה. עונה תמיד.
אמנם, האם אשמע את התשובה תלוי ברמת המודעות שלי.

לכן כדי להתחיל לגלות את המתנה, החלטתי לקחת רגע נשימה, ולהתבונן על חיי קצת מהצד בלי לדרוש את כל התשובות מיד. בינתיים רק לשאת את השאלה. מה באמת קורה פה? ואיזו מתנה הקב"ה מעניק לי בשיעור של החוויה המאתגרת הזאת בלהיות הומו דתי.