השאלה שאני שואל את עצמי השבוע, פרשת שלח לך (פרשת המרגלים), איך כלב בן יפונה הצליח לא ליפול בחטא של המרגלים ולא לדבר רעה על הארץ, כשכולם חוץ מיהושע עשו.
אם אני קושר את הסיפור של מרגלים לחוויה שלי את המציאות ופירוש שלי אודותיה, לדעתי יש כאן שיעור ענק שאפשר ללמוד אודות החיים, חווית האושר והשגשוג, במיוחד כשאלו תלויים, לפי הילך רוח של הבלוג שלי, בדרך שאני בוחר לראות את הדברים.
כשהתורה מספרת סיפור של מרגלים, לדעתי, היא מזהירה. ואזהרה יכולה להשמע בערך בנוסח הבא: כ-83% הם סיכוייך שתראה משהו רע במציאות חייך, במיוחד אם אתה חי בארץ. אלא אם כן, יש לך מנגנוני הגנה רוחניים ששומרים עליך כמו שצריך.
בסיפור של כלב בן יפונה, התורה מדברת על זכות אבות ודבקות בצדיקים. אלמלא ראיה רוחנית מיוחדת שהאבות שלנו, אברהם, יצחק ויעקב, השיגו, לא היה שום סיכוי שכלב יראה את מה שראה אחרי שתר את הארץ.
ובשבילי, כששמעתי את הפירוש הזה לראשונה, היה ברור, שאחד הדברים שאני יכול לעשות עם עצמי, הוא לשים סימן שאלה ענק לגבי התפיסה שלי את המציאות.
האם מה אני שרואה זה בהכרח מה שקיים? האם השיפוט שלי המקטלג את המציאות תחת תויות של טוב ורע הוא נכון ואמיתי? מה יכול לחדד את הראיה שלי ולגרום לי לראות את התמונה השלמה והנכונה באמת?
ויש עוד הרבה שאלות, שכן בראיה שלנו תלויים המון דברים בחיים שלנו. הפירוש שלנו את עצמנו והסביבה שלנו משתקף במערכות יחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת, בבריאות שלנו וגם בחיי הפרנסה.
ומה אפשר ללמוד מהסיפור של כלב בן יפונה על ההשקפה העצמית ההומוסקסואלית שלי? מה יכולה להיות תשובה אפשרית לחוויה הפנימית של המחלוקת שיש לי בין הנטייה המינית שלי לרצון שלי לדבוק באורו ית' אחרי שאבקר במערת המכפלה?
הרבה שאלות...
