יום ראשון, 25 במאי 2014

לצלול לעומק הנפש של הומו דתי ולצאת לחופשי

אני קורא כרגע את הפוסטים הישנים שלי ומתמלא בחמלה. כל כך הרבה רצון לשנות ושום כלי ממשי שאפשר את זה. כל כך הרבה אמונה בבורא, הצהרות שזה אפשרי, סיסמאות ותו לא. לוקח זמן לקבל את התשובות. ולהכיל אותן.

התלבטתי אם להשאיר את הפוסטים כמו שהם. הרגשתי בהם את הילד הקטן בפנים זועק הצילו! לא טוב לי פה! אני רוצה לצאת מהכלא הזה! לא רוצה להיות הומו! לא רוצה להיות הומו דתי! ועדיין..., הכל נשאר אז רק בגדר דיבורים.


המצב מתחיל להשתנות עכשיו. אחרי שנים רבות של הירהורים, מחשבות ותהיות. אולי בכל זאת כדאי להשאר כמו שאני. לקבל את הנטייה הטבעית להמשך לבנים. הרי אם כך כתוב בכוכבים, למה לי?!

ניסיתי. במשך שנה שלמה השתוללתי. נתתי דרור לכל התחושות ומהווים הכי עמוקים של ליבי. שכבתי עם כמה. ניסיתי ליזום מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית. ו... נאדא.

זה לא עובד. תחושה מרכזית, כמו לשים את עצמך בהמתנה למשהו מאד נשגב ורצוי, ולא לקבל אותו. או גם אם זה קורה (יש פגישה מבטיחה וכד'), מהר מאד המצב מתהפך וחוזר לקדמותו. לכלום. לאכזבה. לחוסר וריקנות.

לא בשבילי.

המצב מתחיל להשתנות עכשיו. פתחתי את הספר של ניקולוסי, וכאילו אני קורא על עצמי. הוא מדבר על הרגשה עמוקה של חוסר אהבה והעדר הכרה ששורשיה בילדות המוקדמת. מדבר על אובדן אמוציונלי וניסיון לכפר עליו באמצעות לקיחת אחריות על בושה בלתי נמנעת - משהו לא בסדר איתי, אני לא בסדר. על הקושי להצטער וחיפוש מתמיד בלמלא את החלל עם זהות גברית חיצונית. במקום לצלול פנימה. ולגלות... שבפנים יש ילד שזקוק לתשומת לב ולכלים להתבגר. להכיר בגבריות שלו.

לי קשה להסתכל פנימה. קשה לראות את כל הנבוכות והחסרונות. העדר אהבה ואי קבלה עצמית כמו גבר. קשה מאד. לזהות את המקומות החלשים. את ה-nice guy  שמחפש לרצות את הסביבה. דורש אומץ ותעוזה לוותר עליו.

עם כל הקושי, לוקח נשימה עמוקה, ממשיך לקרוא ולעבוד על עצמי. מרגיש שהגיע זמן לצאת לחופשי. ברוך ה'.


יום שני, 5 במאי 2014

חלק 2 - מצב נפשי מבוסס על בושה - הרצאה של ג'וזף ניקולוסי - חלק 2

--

--
עכשיו זה מאד מעניין, פרויד כותב מאמר ב-1917 בשם אבל ומלנכוליה. 1917. והוא אמר... עכשיו אני נוגע ברקע משפחתי. פרויד אמר, והוא לא דיבר על מערכת יחסים בין הורה לילד, הוא אמר כשמישהו אוהב מישהו ואותה אהבה אינה מקבלת גמול, בן אדם (שאוהב) מאשים את עצמו. הוא מאשים את עצמו על כך שלא מקבל אהבה מהאחר. והוא הופך למלנכולי. זה מושג ישן לשטח אפור (GA - Grey Zone). נתון למצבי רוח, דכאוני, כבוי (shutdownׂׂׂׂ).
בגלל שהוא לא יכול להצטער על העובדה שאותו אדם לא אוהב אותו יותר. זה יותר מדי כואב להצטער על אהבה שאבדה. מה שהוא אומר לעצמו במקום - יש משהו לא בסדר איתי. אם אני אסדר מה שלא בסדר איתי, אולי אותו אדם כן יאהב אותי. הוא כל הזמן שומר על התקווה חיה. אבל המחיר שהוא משלם על התקווה הזאת - האשמה עצמית.
אז הילד מגלה שהוא לא אהוב. זה יותר מדי קשה לילד לקבל. הוא הופך להיות יתום, לא קיים. המצב המכונה הכחשה של אובדן. זה יותר מדי מציף. אז במקום זה הוא מאשים את עצמו. הוא לוקח על עצמו את הבושה, במונחים של פרויד, כדי לשמור על מושא האהבה בחיים.
הוא רוצה לשמור על מושא האהבה בחיים. אני מעדיך להיות מוצף, ושיהיו לי הורים מושלמים, מאשר אשאר ביושרה עם עצמי ואגיע למסקנה שלאנשים האלה (ההורים) פשוט אין שום מושג. זה פשוט יותר מדי בשביל הילד.
וזה התחלה של הבושה. (הבדל בין בושה לאשמה: בושה - אני לא בסדר (זהות), אשמה - עשיתי משהו לא בסדר (התנהגות)).
הלקוחות שלנו רגישים לבושה. לכן הבושה כל הזמן עולה על הפרק. תגובות של בושה. מבט לא נכון. התבטאות לא נכונה. . אי התייחסות, תקשורת לא מודעת.
אגב מסרים מבישים לעולם לא ניתנים באופן מודע (או מילולי). שהוא העונה שמאלית. הם ניתנים תמיד באמצעות העונה הימנית של המוח. העונה הימנית תופסת :
- שפת הגוף
- הבעות פנים
- טון של הקול
- והקשר
אלו הם האמצעים לתקשורת לא מודעת. אלו הם אמצעים לתקשורת של העונה הימנית.
האם יצא לכם לדבר עם מישהו, ואתם מדברים בהנפשה (אנימציה), ואתם מסתכלים בעיניים של הבן שיח שלכם, והוא נראה מזוגג? זהו המקרה של נפילה (drop).
האם אמרת פעם בדיחה ואף אחד לא צחק? קורה לי כל הזמן. (צחוקים בקהל)
הנקודה המרכזית היא שהתקשורת כאן היא של העונה הימנית. לכן כשילד עושה משהו "נערי", מונפש, כשהוא במיטבו (A- Assertion)  והוא גאה ואז הוא מסתכל על אמו. ואמא מביטה בו מבט כזה (לא מעודד - לא לא לא). כאן קורת הנפילה.
אם המסר היה מילולי, ילד היה יכול להתמודד איתו איכשהו, אבל כשמדובר על משהו שאנחנו לא יכולים להצביע עליו והוא קורה וגורם לנו להרגיש רע. לכן, אני חוזר, אלו הם הבעות פנים, טון של הקול, שפת הגוף והקשר - אלו הם כולם סוגי תקשורת של המוח הלימבית, החלק הפרימיטיבי של המוח. בעלי חיים מתקשרים באמצעות המוח הלימבי. יש לי שני כלבים. יושבים בחצר האחורית. אחד מהם עושה איזשהו רעש, והשני תופס את התנועה וחוזר אחריה. הם תופסים את השפת הגוף.
הקשר - אנשים שואלים למה אתה מתכוון בהקשר? הקשר זה כשקורה משהו לא קשור.
- אמא, תראי מה יש לי.
- לך תחליף את הנעליים (בפקודה).
זה כאילו לא קשור. העונה השמאלית אומרת "או, אני יכול להחליף את הנעליים", אבל התזמון הוא ההקשר שמביש.

ההפיך של בושה הם:
- סקרנות
- פתיחות
- קבלה
- אהבה.
מערכות יחסים חיוביות עם עצמך. אם אתה עושה את זה, אתה תגיע ל-G. ואם אתה נשאר בצער זמן מה, אתה אוטומטית תגיע למיטבך (A). פשוט יתנתק מהצער.
אגב, בושה היא הגנה בפני הצער. בושה היא הגנה בפני הצער. האבל ומלנכוליה של פרויד.
אז GA - השטח האפור הוא חצי מהצער (G). זהו מחצית מהצער. אז אפשר לראות את המערכת היחסים בין שני אלו גם (GA ו-G).
באופן אחר, אתם יכולים לראות את הקשר בין HE - פעילות הומוסקסואלית ו-A - מצב מיטבי.
HE הוא A שקרי.
כשאתם מסתכלים על כל הדיאגרמה, אתם יכולים לראות שיש שני חלקים לא בריאים (GA ו-HE) ושני חלקים בריאים (A ו-G). כשהלקוח מצטער או שהוא נמצא במיטבו - משהו טוב קורה.
והם בשליטה על ידי המתג של S - בושה.
תפעיל את המתג והוא הולך לכיוון HE.
תכבה את המתג והוא הולך לכיוון A.
לכן אנחנו תמיד נרצה את הלקוח יוצא מהאשמה ומגיע לכיוון הצער - G.
זאת למעשה הדרך שאנחנו עושים עם הלקוחות SBSS. זה איך זה נעשה:
- כשהלקוח הולך לבושה, אתם אומרים לו - מה אתה אומר לעצמך? מהו המשפט שמגיב להרגשה של נפילה.
לדוגמה, הלקוח נכנס לקבוצה של לסטר, והוא מרגיש לא טוב עם עצמו, בגלל שהוא בדיוק זיהה את הבחור (אליו הוא נמשך).
- מה אתה אומר לעצמך?
- מממ.... אני מוזר.
- או קי, "אני מוזר". למה אתה מוזר?
- בגלל ששמתי לב לבחור ואני נשמך אליו.
ברגע שאנחנו מזהים את המשפט כמו "אני מוזר" אתם בודקים אותו: האם זה אמת או שקר? בדיקה של מציאות. האם במציאות זה אמת או שקר?
מה שאתם עושים זה מעוררים את העונה הלא מודעת (ימנית) בה האדם חווה את עצמו בנפילה לכיוון העונה השמאלית (מודעת) - באמצעות המפשט - ועל ידי בדיקה שלו מול המציאות.
- אז מה שאתה אומר לעצמך שאתה מוזר בגלל שאתה מוצא גברים מושכים. האם זאת אמת או שקר?
לפעמים, כשהלקוח מסתכל על זה באופן אובייקטיבי הוא מייד מזהה שזה לא אמיתי. ולכן הוא מיד מבטל את זה. ואנחנו רואים את זה בוידאו. הם יוצאים מזה כמו פקק מבקבוק והולכים למצב שבו הם במיטבם(A).

אז אם זה שקרי (הקשר בין A ל-S) אז זה ייקח אותו לכאן (A). ואתם רואים אותם יוצאים מזה. אם SBSS (SBSS – Shame Based Self Statement הוא אמיתי – והוא עונה על השאלה, כן זה אמיתי – זה ייקח אותו ל-G (Grieth -צער, יגון).
עכשיו, איך זה לוקח אותו לצער (G)?
על ידי שאלה – למה?
וזהו כלי של פיסכותרפיה. הכלי של פסיכותרפיה לשאול למה. מאד מעניין. ה-APA (American Psychological Association) אומר עלינו לא לשאול למה. היסודות של חקירה, הבסיס של פסיכואנליזה הוא לשאול למה. והם אומרים - לא לשאול למה? ככה אני. אבל למה? לא, אל תשאל.
אבל למה אתה נמשך?
בגלל שאני נשאב לתוכו.
אבל למה אתה נשאב לתוכו?
בגלל שהוא גברי.
אבל למה אתה נשאב לתוך מישהו גברי?
בגלל שהייתי רוצה שהיה לי את זה.
למה היית רוצה שיהיה לך את זה?
בגלל שאף פעם לא היה לי את זה.
ולמה אף פעם לא היה לך (משהו) גברי?
בגלל הילדות שלי, בגלל שלא הייתי מאושר, לא משנה מה...
זה מה שייקח אותו לצער (G). הוא הולך לפגוש פנים בפנים את המציאות שמאחורי ההומוסקסואליות.
הומוסקסואליות מתודלקת על ידי צער שלא צוער (לא נחווה). זאת היא הכחשה של מה שבאמת קרה.

השלב האחרון של תרפיה רפרטיבית היא עבודה עם צער (Grieth Work).
לפגוש את המציאות של מה שקרה לך.
כך שאין לך צורך לרוץ להגנות או להרס עצמי שבהומוסקסואליות.
אתה נפגש עם זה פנים אל פנים.
אחד הלקוחות שלי אמר לי אני לא טוב בבייסבול.
למה אתה לא טוב בביסבול?
כי אף אחד לא הראה לי.
מה היה קורה אם מישהו כן היה מראה לך?
מה אם האבא שלך היה באמת שם בשביל לאשר אותך? או אחיך הגדול?

זה מה שלוקח אותו לצער.

ואחר כך אנחנו עושים את המשולש בלימה. זה כל כך חשוב בעבודה שאנחנו עושים.
זה לא מהלך אינטלקוטואלי, אלא מהלך רגשי. המשולש מורכב מ-:
I – Image – דמות
B – Body – גוף
T – Therapist – המטפל
האם תרצה לעשות עבודה על הגוף כאן?
האם היית רוצה לעבוד על סיטואציה שבה לדוגמה היית ילד וילדים אחרים נטפלים עליך?
ואם הוא אומר כן, אתם מציבים אותו במשולש בלימה.
ברגע שהוא כאן הוא לא הולך לשום מקום, מלבד הדמות (I):
איך היית כשהילדים הללו היו נטפלים אליך?
מהי דמות שציירת לעצמך כשבאת לאביך והוא היה מתעלם ממך?
לא משנה מהטראומה.
ואז הוא הולך לחווית הגוף שלו (B). איזו חוויה בגוף יצרה אותה דמות של ילד בן 9? להיות דחוי או מנוצל?
ואז הוא הולך לחוויה של תיקון יותר עמוק.

להשאר בחוויה של צער לגבי אותו זכרון מסוים, הרגשה עמוקה של זה, ואז כשיש תנועה ספונטנית לזכרון אחר, בתנאי שאותו זכרון ספונטני חדש מעמיק את הצער – משמעות הדבר שאתם בכיוון הנכון.

אמנם, אם הם באים עם זכרון שמוציא אותם מהחוויה של צער, אני מציע שתחזרו לזכרון הקודם. חשוב לעקוב אחרי כל זכרון שמאפשר להם לצלול לעומק ככל שניתן.

כשהם נמצאים באותו מצב, הם מאבדים תחושה של זמן ומקום. יש להם את האסוציאציות הספונטניות. ואתם רוצים להמשיך איתם. כל עוד זה משאיר אותם באותו מצב של צער.

אחד הדברים המסובכים יותר שהיו לנו לפני שהתחלנו עם העבודה על הגוף, זה כשהלקוח היה נכנס לשלב של שטח אפור (GZ – Grey Zone). כל אחד שעובד על לקוחות הומוסקסואלים, יודע שכשהלקוחות באים עם המצב של שטח אפור (GZ), הם נכנסים ומתישבים, ואז שואלים אותם, על מה תרצה לעבוד? הם עונים: אני לא יודע. ואיך...? אני לא יודע. ושוב, אני לא יודע, לא יודע.
ואתה מנסה כל מיני טכניקות,
עימות – לא עובד.
אתם מחמירים – הם סוג של "הכל בסדר".
אתם מנסים להיות בשקט, יושבים ומסתכלים עליהם, הם מסתכלים עליכם, וחזרה, אתם מסתכלים על השעון, חושבים מה תוכלו לארוחת צהריים, ואז יש לכם פנטזיות למיניהם עליהם, ולהם – עליכם, הזמן עובר, שום דבר לא קורה. אתם גם מאבדים את הלקוח.
--
לפרק 3 - סרטון הבא
לפרק 1 - סרטון קודם

יום ראשון, 6 באפריל 2014

חלק 1 - מצב נפשי מבוסס על בושה - הרצאה של ג'וזף ניקולוסי - חלק 1

--
--
ההרצאה היא על SBSS - Shame Based Self Statement - מצב נפשי מבוסס על בושה.
אנחנו אומרים ללקוח כבר במפגש הראשון: הבעיה אינה ההומוסקסואליות שלך. הבעיה שלך היא הבושה שלך. אם תיקח את הבושה מחוץ לדרך, אתה תנוע הלאה לקרת הטרוסקסואליות. וזה די מהפכני ללקוח. הוא לא מבין את זה.
האויב הוא הבושה. הבושה היא מה שעוצר את הלקוח מלהתקדם קדימה. אם הייתם בהרצאה האחרונה, לסטר נתן דוגמה של לקוח שמצב יפה מאד, ואז הוא הולך ברחוב, הוא חווה משיכה מינית והוא מרגיש נורא לגבי עצמו. הוא מגיע לקבוצה. והוא מרגיש יצא ממנו האויר, מובס, מיואש. בגלל מה שהוא ראה. זה לא מה שהוא ראה הסיבה לייאוש שלו. ולא עירור שלו סיבה לייאוש שלו. זאת הפרשנות שהוא נתן לזה.
ואתם אתם עוקבים אחרי זה, או אני כישלון, מצבי לא יכול להשתפר, התרפיה הזאת לא עובדת, יהיו לי תמיד הרגשות הללו, תמיד אהיה הומו. זהו המצב מבוסס בושה.
במהלך העבודה עם הלקוח, אתה פוגשים בושה. וכשאתם פוגשים בושה יש אסטרטגיות שונות להיפטר ממנה. אנחנו הולכים לדבר על זה. תנו לי רק להראות לכם את זה.
בהתחלה יש לנו את "עמידה על הזכות" (A – Assertion). וזהו מצב נפשי שאנחנו רוצים שהלקוח שלנו יחיה בו. עמידה על הזכות פירושה שאני בהיר, אני במרכז, אני יודע מי אני, אני מרגיש נפלא, אני בשליטה על החיים שלי, אני מחובר לעצמי ואני מחובר עם אחרים. אם תרצו, לולאה כפולה, מוח ימין, מוח שמאל, אין קוbפליקט והוא מחובר לאחרים. זהו "עמידה על הזכות".
אם הוא נשאר ב-A, הוא לא יכול שיהיה לו משיכה הומוסקסואלית.
הוא יכול שיהיה לו מחשבה הומוסקסואלית, הוא עשוי לחשוב על זה, הוא יכול להניע את עצמו אם הוא ממש רוצה, אבל הומוסקסואליות היא לא הנושא כאן.
מה שמוציא אותו מזה זה משהו שמכונה בושה (S – Shame). והבושה היא האויב כאן. בושה זה כמישהו אומר לי או עושה לי משהו, זה גורם לי להרגיש מרוקן, יש התרסקות, הרגשה בתוף הגוף. ואנחנו מלמדים את הלקוח לשים לב לתגובות של הגוף שלו. מכיוון שהגוף הולך ללמד אותו מתי רגע של בושה קורה.
ואם הוא מרגיש רגע של בושה, זה לוקח אותו לשלב הבא – השטח האפור (GZ – Gray Zone). השטח האפור זה סוג של מצב הרוח. מאשר מצב נפשי. סיבה למה שטח אפור הוא מצב רוח ולא מצב נפשי היא בגלל שבמצב של שטח אפור העצמי נעדר. הוא איבד את עצמו.
השטח האפור זה "בלה", מת, מנותק, מיואש, מדוכא, חסר אונים, חסר תקווה. זהו מצב הרוח שבו הלקוחות שלנו נמצאים בו.
כשאני מתאר ללקוחות שלי את השטח האפור הם אומרים זה המקום שבו ביליתי את הילדות שלי. זהו המקום שבו אני חי. יש כאלו שאומרים זה המיקוד שלי. זהו השטח האפור. זאת האמת.
השטח האפור מוביל לפעילות הומוסקסואלית (HE – Homosexual Enactment). אלו הם מצבים עצמיים שאיתם אנחנו עובדים באופן בסיסי.
זה עניין פשוט סך הכל. כשמתארים אותם באופן סכמתי כזה. בגלל שאנחנו עוברים ממצב למצב לכאן ולכאן, בשני הכיוונים.
אז מה שאנחנו אומרים זה שהלקוח לא יכול לעבור ממצב של עמידה על הזכות (A) לפעילות הומוסקסואלית (HE), הוא צריך קודם כל להיות מבויש, אז הוא ההולך לשטח האפור, ואז הוא רוצה לפעול את זה החוצה.
וזה מאד מעניין. כי יש לכם לקוחות שבאים אליכם. הם נלחמים עם זה שנים. ואתם אומרים להם – האם שמתם לב שיש ימים, כמה ימים או אולי כמה שבועות, שבהם אין לכם איזשהי משיכה הומוסקסואלית? ויש פעמים אחרות שבהם זה נראה כמו עיסוק עיקרי. והם אומרים – כן. אז אני שואל – האם אתם יודעים מה זה משתנה. והם לעולם לא יודעים מה זה משתנה. בגלל שמדובר על מצבים עצמיים. כשהם פה (ב-A) – זה לא בעיה. וכשהם חיים כאן (ב-S או ב-GZ) הם כל הזמן נעים קדימה ואחורה עם זה.
בנוסף יש לנו מצב אחר שהוא יגון (G – Grieth). ואלו הם מצבים עצמיים. והלקוח לומר לגלות אותם. מרגע לרגע. באיזה מצב נפשי אני נמצא? איפה אני נמצא? ואופן שבו הוא הולך לענות את השאלה הזאת על ידי כניסה לגוף שלו. כי הגוף יספר לו.
אז תרחיש תפיסתי – לקוח אומר לי הייתי פעיל בשבוע שעבר או במוצ"ש האחרון. אני אומר לו – אוקיי, היית פעיל במוצ"ש האחרון. איך הרגשת ממש רגע לפני שהיית פעיל? והם כל הזמן אומרים אותו הדבר – אני לא זוכר. בגלל שהם היו בשטח האפור. הם לא זוכרים. זהו אותו זמן, מרחב שעליו דיברנו מוקדם יותר. השטח האפור.
אוקיי, אז היית פעיל במוצ"ש. איך הרגשת בשבת בצהריים? שבת בצהריים הרגשתי די רע.
איך הרגשת בשבת בבוקר? די טוב. הרגשתי די טוב. אני זוכר שדיברתי עם החברים ובלה בלה בלה. אז אני יודע שהוא היה במצב עמידה על זכות (A).
אז עכשיו אנחנו יודעים שמשהו קרה בין שבת בצהריים לבין שבת בבוקר. אז מה קרה? והלקוח אין לו מושג. מכיוון שזה היה תת הכרתי. זה היה רגע של בושה שלא תועד.
ויש לנו את זה בוידאו. כשהלקוח מזהה את הרגע של בושה. ואתם רואים את רגע "אה-ה". הוא נזכר שמישהו אמר לי משהו, או עשה לי משהו, גרם לי לחוות את הנפילה.
אז תרפיה רפרטיבית מלמדת את האדם לשים לב לאותם רגעים. בגלל שאם אתה מטפל באותם הרגעים, וחוזר חזרה למצב עמידה על זכות (A), אתה לעולם לא צריך לדאוג לגבי ההומוסקסואליות.
כל מה שאתה צריך לדאוג לו זה הבושה. לכך אני מתכוון האויב שלך אינו ההומוסקסואליות. האויב שלך הוא הבושה.
בגלל שהומוסקסואליות היא פיצוי, זוהי אשליה נרקיסיסטית לטפל בבושה. בגלל שתזכרונרקיסיזם ובושה הולכים קדימה ואחורה. היסוד של נרקיסיזם הוא בושהנרקיסיזם הוא ניסיון ילדותי לקבל חזרה הערכה שהלכה לאיבוד ברגע של בושה.
נרקיסיזם הוא הצד החיובי השקרי של העצמי. בושה היא הצד השלילי השקרי של העצמי. זהו השתקפות פנימית שליליתנרקיסיזם הוא הצד השקרי החיובי. באיזו מידה שהשקרי החיובי הזה קיים.
יש נרקיסיזם לא מודע בהומוסקסואליות. בניגוד לטבע, לגוף שלי, אני אמצא פה אושר. זה הולך לעבוד בשבילי. ולא משנה כמה פעמים אני אחזור מכאן בהרגשה של שבירת אשליה, חסר שביעות רצון – עוד פעם אחת ואני אמצא את זה. התרבות טועה. הדת שלי טועה. זוהי אשליה נרקיסיסטית.
בואו נראה מהי בושה. בושה היא התפצלות בין העצמי לאחר ובין עצמי לעצמי. המושג מכונה "קשר כפול" (DB – Double Bind). קשר כפול הוא היצירה של רגעי הבושה. קשר כפול הוא אינטרקציות שמייצרות בושה.
קשר כפול הולך באופן הבא: מישהו עושה לך משהו. זה מייצר בתוכך הרגשה שלילית. וכשאתה מנסה לבטא את ההרגשה השלילית הזאת, התגובה השלילית הזאת, אותו מישהו ממשיך להגיב עם התקפה חוזרת ונישנת. ואתה מנסה לבטא את זה. ואז הוא ממשיך עם ההתקפה. עד שאתה פשוט נופל. אתה חסר אונים. אתה מתמוטט. וזה מתמוטט בתוך הגוף.
הלקוחות שלנו היו מבוישים בילדות. הם הושיטו יד, ניסו ליצור קשר עם ההורה. ההורה הגיב בצורה מסוימת שהייתה מכאיבה. הם ניסו לבטא את הכאב הזה. בשתי צורות אפשריות שהאנשים יכולים לבטא את הכאב: כעס או עצב. ואותו כעס או עצב היו נענשים.
אתה מעצבן את אמא. אתה מעצבן את המשפחה. אתה מערער על היציבות של המשפחה.
אז השיעור היה להתכבות. להתמוטט. לוותר על הכוח שלך.

עכשיו זה מאד מעניין. פרויד כתב על זה ב-1917. בוקר ומלנכוליה. 1917. והוא אמר... עכישו אנחנו נוגעים ברקע משפחתי. והוא לא דיבר על הורה-ילד. כשמישהו אוהב מישהו, ואותה אהבה אינה חוזרת. אותו בן אדם מאשים את עצמו. הוא מאשים את עצמו על אי קבלה של אהבה מהאחר