יום שני, 5 במאי 2014

חלק 2 - מצב נפשי מבוסס על בושה - הרצאה של ג'וזף ניקולוסי - חלק 2

--

--
עכשיו זה מאד מעניין, פרויד כותב מאמר ב-1917 בשם אבל ומלנכוליה. 1917. והוא אמר... עכשיו אני נוגע ברקע משפחתי. פרויד אמר, והוא לא דיבר על מערכת יחסים בין הורה לילד, הוא אמר כשמישהו אוהב מישהו ואותה אהבה אינה מקבלת גמול, בן אדם (שאוהב) מאשים את עצמו. הוא מאשים את עצמו על כך שלא מקבל אהבה מהאחר. והוא הופך למלנכולי. זה מושג ישן לשטח אפור (GA - Grey Zone). נתון למצבי רוח, דכאוני, כבוי (shutdownׂׂׂׂ).
בגלל שהוא לא יכול להצטער על העובדה שאותו אדם לא אוהב אותו יותר. זה יותר מדי כואב להצטער על אהבה שאבדה. מה שהוא אומר לעצמו במקום - יש משהו לא בסדר איתי. אם אני אסדר מה שלא בסדר איתי, אולי אותו אדם כן יאהב אותי. הוא כל הזמן שומר על התקווה חיה. אבל המחיר שהוא משלם על התקווה הזאת - האשמה עצמית.
אז הילד מגלה שהוא לא אהוב. זה יותר מדי קשה לילד לקבל. הוא הופך להיות יתום, לא קיים. המצב המכונה הכחשה של אובדן. זה יותר מדי מציף. אז במקום זה הוא מאשים את עצמו. הוא לוקח על עצמו את הבושה, במונחים של פרויד, כדי לשמור על מושא האהבה בחיים.
הוא רוצה לשמור על מושא האהבה בחיים. אני מעדיך להיות מוצף, ושיהיו לי הורים מושלמים, מאשר אשאר ביושרה עם עצמי ואגיע למסקנה שלאנשים האלה (ההורים) פשוט אין שום מושג. זה פשוט יותר מדי בשביל הילד.
וזה התחלה של הבושה. (הבדל בין בושה לאשמה: בושה - אני לא בסדר (זהות), אשמה - עשיתי משהו לא בסדר (התנהגות)).
הלקוחות שלנו רגישים לבושה. לכן הבושה כל הזמן עולה על הפרק. תגובות של בושה. מבט לא נכון. התבטאות לא נכונה. . אי התייחסות, תקשורת לא מודעת.
אגב מסרים מבישים לעולם לא ניתנים באופן מודע (או מילולי). שהוא העונה שמאלית. הם ניתנים תמיד באמצעות העונה הימנית של המוח. העונה הימנית תופסת :
- שפת הגוף
- הבעות פנים
- טון של הקול
- והקשר
אלו הם האמצעים לתקשורת לא מודעת. אלו הם אמצעים לתקשורת של העונה הימנית.
האם יצא לכם לדבר עם מישהו, ואתם מדברים בהנפשה (אנימציה), ואתם מסתכלים בעיניים של הבן שיח שלכם, והוא נראה מזוגג? זהו המקרה של נפילה (drop).
האם אמרת פעם בדיחה ואף אחד לא צחק? קורה לי כל הזמן. (צחוקים בקהל)
הנקודה המרכזית היא שהתקשורת כאן היא של העונה הימנית. לכן כשילד עושה משהו "נערי", מונפש, כשהוא במיטבו (A- Assertion)  והוא גאה ואז הוא מסתכל על אמו. ואמא מביטה בו מבט כזה (לא מעודד - לא לא לא). כאן קורת הנפילה.
אם המסר היה מילולי, ילד היה יכול להתמודד איתו איכשהו, אבל כשמדובר על משהו שאנחנו לא יכולים להצביע עליו והוא קורה וגורם לנו להרגיש רע. לכן, אני חוזר, אלו הם הבעות פנים, טון של הקול, שפת הגוף והקשר - אלו הם כולם סוגי תקשורת של המוח הלימבית, החלק הפרימיטיבי של המוח. בעלי חיים מתקשרים באמצעות המוח הלימבי. יש לי שני כלבים. יושבים בחצר האחורית. אחד מהם עושה איזשהו רעש, והשני תופס את התנועה וחוזר אחריה. הם תופסים את השפת הגוף.
הקשר - אנשים שואלים למה אתה מתכוון בהקשר? הקשר זה כשקורה משהו לא קשור.
- אמא, תראי מה יש לי.
- לך תחליף את הנעליים (בפקודה).
זה כאילו לא קשור. העונה השמאלית אומרת "או, אני יכול להחליף את הנעליים", אבל התזמון הוא ההקשר שמביש.

ההפיך של בושה הם:
- סקרנות
- פתיחות
- קבלה
- אהבה.
מערכות יחסים חיוביות עם עצמך. אם אתה עושה את זה, אתה תגיע ל-G. ואם אתה נשאר בצער זמן מה, אתה אוטומטית תגיע למיטבך (A). פשוט יתנתק מהצער.
אגב, בושה היא הגנה בפני הצער. בושה היא הגנה בפני הצער. האבל ומלנכוליה של פרויד.
אז GA - השטח האפור הוא חצי מהצער (G). זהו מחצית מהצער. אז אפשר לראות את המערכת היחסים בין שני אלו גם (GA ו-G).
באופן אחר, אתם יכולים לראות את הקשר בין HE - פעילות הומוסקסואלית ו-A - מצב מיטבי.
HE הוא A שקרי.
כשאתם מסתכלים על כל הדיאגרמה, אתם יכולים לראות שיש שני חלקים לא בריאים (GA ו-HE) ושני חלקים בריאים (A ו-G). כשהלקוח מצטער או שהוא נמצא במיטבו - משהו טוב קורה.
והם בשליטה על ידי המתג של S - בושה.
תפעיל את המתג והוא הולך לכיוון HE.
תכבה את המתג והוא הולך לכיוון A.
לכן אנחנו תמיד נרצה את הלקוח יוצא מהאשמה ומגיע לכיוון הצער - G.
זאת למעשה הדרך שאנחנו עושים עם הלקוחות SBSS. זה איך זה נעשה:
- כשהלקוח הולך לבושה, אתם אומרים לו - מה אתה אומר לעצמך? מהו המשפט שמגיב להרגשה של נפילה.
לדוגמה, הלקוח נכנס לקבוצה של לסטר, והוא מרגיש לא טוב עם עצמו, בגלל שהוא בדיוק זיהה את הבחור (אליו הוא נמשך).
- מה אתה אומר לעצמך?
- מממ.... אני מוזר.
- או קי, "אני מוזר". למה אתה מוזר?
- בגלל ששמתי לב לבחור ואני נשמך אליו.
ברגע שאנחנו מזהים את המשפט כמו "אני מוזר" אתם בודקים אותו: האם זה אמת או שקר? בדיקה של מציאות. האם במציאות זה אמת או שקר?
מה שאתם עושים זה מעוררים את העונה הלא מודעת (ימנית) בה האדם חווה את עצמו בנפילה לכיוון העונה השמאלית (מודעת) - באמצעות המפשט - ועל ידי בדיקה שלו מול המציאות.
- אז מה שאתה אומר לעצמך שאתה מוזר בגלל שאתה מוצא גברים מושכים. האם זאת אמת או שקר?
לפעמים, כשהלקוח מסתכל על זה באופן אובייקטיבי הוא מייד מזהה שזה לא אמיתי. ולכן הוא מיד מבטל את זה. ואנחנו רואים את זה בוידאו. הם יוצאים מזה כמו פקק מבקבוק והולכים למצב שבו הם במיטבם(A).

אז אם זה שקרי (הקשר בין A ל-S) אז זה ייקח אותו לכאן (A). ואתם רואים אותם יוצאים מזה. אם SBSS (SBSS – Shame Based Self Statement הוא אמיתי – והוא עונה על השאלה, כן זה אמיתי – זה ייקח אותו ל-G (Grieth -צער, יגון).
עכשיו, איך זה לוקח אותו לצער (G)?
על ידי שאלה – למה?
וזהו כלי של פיסכותרפיה. הכלי של פסיכותרפיה לשאול למה. מאד מעניין. ה-APA (American Psychological Association) אומר עלינו לא לשאול למה. היסודות של חקירה, הבסיס של פסיכואנליזה הוא לשאול למה. והם אומרים - לא לשאול למה? ככה אני. אבל למה? לא, אל תשאל.
אבל למה אתה נמשך?
בגלל שאני נשאב לתוכו.
אבל למה אתה נשאב לתוכו?
בגלל שהוא גברי.
אבל למה אתה נשאב לתוך מישהו גברי?
בגלל שהייתי רוצה שהיה לי את זה.
למה היית רוצה שיהיה לך את זה?
בגלל שאף פעם לא היה לי את זה.
ולמה אף פעם לא היה לך (משהו) גברי?
בגלל הילדות שלי, בגלל שלא הייתי מאושר, לא משנה מה...
זה מה שייקח אותו לצער (G). הוא הולך לפגוש פנים בפנים את המציאות שמאחורי ההומוסקסואליות.
הומוסקסואליות מתודלקת על ידי צער שלא צוער (לא נחווה). זאת היא הכחשה של מה שבאמת קרה.

השלב האחרון של תרפיה רפרטיבית היא עבודה עם צער (Grieth Work).
לפגוש את המציאות של מה שקרה לך.
כך שאין לך צורך לרוץ להגנות או להרס עצמי שבהומוסקסואליות.
אתה נפגש עם זה פנים אל פנים.
אחד הלקוחות שלי אמר לי אני לא טוב בבייסבול.
למה אתה לא טוב בביסבול?
כי אף אחד לא הראה לי.
מה היה קורה אם מישהו כן היה מראה לך?
מה אם האבא שלך היה באמת שם בשביל לאשר אותך? או אחיך הגדול?

זה מה שלוקח אותו לצער.

ואחר כך אנחנו עושים את המשולש בלימה. זה כל כך חשוב בעבודה שאנחנו עושים.
זה לא מהלך אינטלקוטואלי, אלא מהלך רגשי. המשולש מורכב מ-:
I – Image – דמות
B – Body – גוף
T – Therapist – המטפל
האם תרצה לעשות עבודה על הגוף כאן?
האם היית רוצה לעבוד על סיטואציה שבה לדוגמה היית ילד וילדים אחרים נטפלים עליך?
ואם הוא אומר כן, אתם מציבים אותו במשולש בלימה.
ברגע שהוא כאן הוא לא הולך לשום מקום, מלבד הדמות (I):
איך היית כשהילדים הללו היו נטפלים אליך?
מהי דמות שציירת לעצמך כשבאת לאביך והוא היה מתעלם ממך?
לא משנה מהטראומה.
ואז הוא הולך לחווית הגוף שלו (B). איזו חוויה בגוף יצרה אותה דמות של ילד בן 9? להיות דחוי או מנוצל?
ואז הוא הולך לחוויה של תיקון יותר עמוק.

להשאר בחוויה של צער לגבי אותו זכרון מסוים, הרגשה עמוקה של זה, ואז כשיש תנועה ספונטנית לזכרון אחר, בתנאי שאותו זכרון ספונטני חדש מעמיק את הצער – משמעות הדבר שאתם בכיוון הנכון.

אמנם, אם הם באים עם זכרון שמוציא אותם מהחוויה של צער, אני מציע שתחזרו לזכרון הקודם. חשוב לעקוב אחרי כל זכרון שמאפשר להם לצלול לעומק ככל שניתן.

כשהם נמצאים באותו מצב, הם מאבדים תחושה של זמן ומקום. יש להם את האסוציאציות הספונטניות. ואתם רוצים להמשיך איתם. כל עוד זה משאיר אותם באותו מצב של צער.

אחד הדברים המסובכים יותר שהיו לנו לפני שהתחלנו עם העבודה על הגוף, זה כשהלקוח היה נכנס לשלב של שטח אפור (GZ – Grey Zone). כל אחד שעובד על לקוחות הומוסקסואלים, יודע שכשהלקוחות באים עם המצב של שטח אפור (GZ), הם נכנסים ומתישבים, ואז שואלים אותם, על מה תרצה לעבוד? הם עונים: אני לא יודע. ואיך...? אני לא יודע. ושוב, אני לא יודע, לא יודע.
ואתה מנסה כל מיני טכניקות,
עימות – לא עובד.
אתם מחמירים – הם סוג של "הכל בסדר".
אתם מנסים להיות בשקט, יושבים ומסתכלים עליהם, הם מסתכלים עליכם, וחזרה, אתם מסתכלים על השעון, חושבים מה תוכלו לארוחת צהריים, ואז יש לכם פנטזיות למיניהם עליהם, ולהם – עליכם, הזמן עובר, שום דבר לא קורה. אתם גם מאבדים את הלקוח.
--
לפרק 3 - סרטון הבא
לפרק 1 - סרטון קודם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה